סיפורי האהבה הגדולים באמנות
3 הרצאות מרתקות ועשירות עם קארין עדן מפורטוגל
לכל ידידנו היקרים,
מזמינים אותכם ל3 הרצאות מרגשות של קארין עדן מפורטוגל על סיפורי האהבה הגדולים של זוגות אמנים שחייהם המשותפים היו לחלק בלתי נפרד מהאמנות שיצרו. בכל מפגש נדון באחד הזוגות וביצירותיהם ונשלב קטעי וידאו ו/או מוסיקה. זוגות היוצרים מפיחים חיים במיתוס האגדי של האמן והמוזה שהפכו לנאהבים והותירו חותם רומנטי על תולדות האמנות.
קארין עדן היא טיילת, חוקרת, אוצרת ויזמית בתחום תולדות האמנות ותרבות חזותית, עם התמחויות באמנות מודרנית ועכשווית, מדיה חדשה ומגדר. בעלת ניסיון עשיר בהוראה בפני קהלים שונים כמו גם באוצרות במוסדות שונים, כגון: מכון ויצמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, גוגל, משרד החוץ ועוד.
לאחר תקופת מחיה ולימודים אקדמיים בלונדון, ניו יורק ותל אביב, כיום מתגוררת בפורטו (פורטוגל) וכותבת דוקטורט על מוזיקת הפאדו המקומית (Fado) בהקשרים היסטוריים, חברתיים ומגדריים כפי שמתבטאים בתרבות החזותית (אמנות, אופנה, פרפורמנס ועוד).
“סבלתי משתי תאונות גדולות בחיי… האחת הייתה כאשר החשמלית פגעה בי והשנייה הייתה דייגו. דייגו הייתה התאונה הגרועה יותר” (פרידה קאלו)
סיפור האהבה השערורייתי והסוער בין פרידה קאלו לדייגו ריברה- גדול ציירי הקירות של מקסיקו ורודף שמלות ידוע- החל כרומן בין מורה לתלמידה. כשהשניים הכריזו על חתונתם, אמה של קאלו כינתה זאת “נישואי הפיל והיונה”. אך למרות הפרידות, הבגידות והכאב שהטילו זה על זו, הסיפור הפך לאגדה ומתבטא בפואטיות בציוריהם מלאי הרגש, הצבע, והעוצמה.
פרידה ציירה את חייה שלוו בבעיות רפואיות ואתגרים נפשיים, בעוד דייגו צייר את הקשיים של מקסיקו לאור המהפכה. הוא כונה הצייר הגדול ביותר של מקסיקו, אבל בעיניו, היא תמיד הייתה הכישרונית יותר, ואת מותה הוא תיאר כרגע הטראגי ביותר בחייו.
“יוקו ואני די מוכנים להיות הליצנים של העולם, אם בכך נוכל לעשות קצת טוב” (ג’ון לנון)
סיפור האהבה הטרגי של ג’ון לנון, חבר להקת הביטלס ויוקו אונו, אמנית מולטימדיה אוונגרדית, החל בשנת 1966 בשיא ה’ביטלמניה’. הוא קרא לה “ילדת אוקיינוס”, והיא סלחה לו על שנגס בתפוח שהציגה בתערוכתה בלונדון. מאותו הרגע השניים החלו לשתף פעולה בקמפיינים ששיקפו את מחויבותם לקידום שלום עולמי (כמו, War is over, Bagism ו- Bed-Ins). הפעולות שלהם, כמו גם חייהם הפרטיים, כיכבו בשירים שכתב לנון (Tha Ballad of John and Yoko, Give Peace a Chance, Come Together). הם חלקו תשוקה להעביר מסר חברתי ופוליטי, להעלות מודעות לשחיתות, לערער על המשטר, ומעל הכול, ליצור תקוות לעתיד טוב יותר.
מיום הירצחו של ג’ון לנון בשנת 1980, יוקו אונו ממשיכה את מורשת אהבתם ומקדמת פעולות שיגשימו את משאלת ליבו – לתת צ’אנס לשלום ולסיים עם המלחמות.
הרצאה מס’ 3
“אני אסירת תודה לפיקאסו על הכול, אבל מעל הכול, כי הוא הפך אותי לחזקה – חזקה מספיק בשביל לעשות כל דבר – אפילו לשרוד עשר שנים של חיים משותפים איתו” (פרנסואה ז’ילו)
תשוקתו של פבלו פיקאסו לגוף הנשי הולידה שורה ארוכה של נשים שהוא כינה “המוזות” שלו. ייתכן והמוזה המשמעותית ביותר הייתה הציירת והסופרת פרנסואה ז’ילו, אותה הוא הקסים עם קערת דובדבנים כשהשניים סעדו באותה מסעדה פריזאית. אבל באותו הערב הוא בדיוק סעד עם המוזה השנייה, האמנית הסוריאליסטית דורה מאר, היה עדיין נשוי לרקדנית אולגה וניהל רומן נוסף עם מרי ת’רז.
אבל גם הדרמות הניבו פרי יצירתי בקרב כל הצדדים: דורה מאר תיעדה את שלבי הכנת יצירת המופת ‘הגרניקה’ (1937), פרנסואה ז’ילו כתבה את ספר זיכרונותיה ‘החיים עם פיקאסו’, והוא בתמורה צייר אותן בדיוקנאות קריקטוריסטים שביטאו את רגשותיו העולים ויורדים כלפיהן. אבל בתוך כל דיוקן, פיקאסו הכניס קצת מעצמו. כך שמכול אהבותיו, פיקאסו אהב בעיקר את פיקאסו. כמו שאמרה דורה מאר “כל הדיוקנאות הם פיקאסו”.